איפה לעזאזל הצדק בעולם כשהיא בכתה וסיפרה לי, עלו בי כל כך הרבה מחשבות מוכרות; איזה עולם רשע, כמה ילדים יכולים להיות רעים, למה היא לא מבינה כמה מדהימה היא…
ממש מערבולת!
ואז עצרתי.
הבנתי.
הבנתי שכמה שקשה לי לראו אותה ככה, אני עדיין צריכה להפריד בין הקושי שלה לקושי שלי.
אותי, שמתי בצד כבוגרת והתמודדתי בתוך עולמי שלי ופסעתי צעד ענק אל תוך עולמה שלה.
מה זה אומר חרם?
מפה ניסיתי להבין מה עובר עליה. איך זה נראה ביומיום הדבר הזה שנקרא חרם.
ואז התחלתי לרשום לעצמי: שקט, בדידות, חוסר ביטחון, תחושה שכולם מדברים עליי, להרגיש חשופה וכתבתי וכתבתי
אחרי שסיימתי עם הרגשות, כתבתי גם על ההתנהגויות: אין לי חשק לקום בבוקר, לא בא לי להיות בחברה או בכיתה, נמנעת מלגשת לטלפון כדי לא להיתקל במילים פוגעניות…
לא האמנתי שאני יושבת לעשות את זה, אבל הבטחתי לעצמי תמיד כששמעתי בחדשות על איזה חרם, שאם זה יקרה, אני אהיה לצד הילדה שלי.
והכניסה הזו לפרטים, עזרה לי להבין ולזהות את מקור הבעיה ולטפל בה.
דובי ענק וקסום נכנס אל חייה
אני לא פסיכולוגית, אז כן. ניסיתי לשתף ולבדוק עם יועצת בית הספר והמחנכת של הכיתה. הבנתי שצריך לחזק ולהסביר.
ילדים לא תמיד מבינים שהתנהגות כזו נובעת מתחרותיות, קנאה, או חוסר יכולת התמודדות של הצד האחר. הם פשוטים יותר. אז ככה בדיוק הילדה שלי הרגישה ומדובר פה בילדה *מאוד* חכמה.
אני זיהיתי בעיקר תחושת בדידות אמיתית. ולפני שאני מחזקת אותה ומסבירה לה, אני חייבת לחמם קצת את הלב הקטן והתמים הזה, שלא מבין מאיפה זה נפל עליו…הפתעתי אותה ערב אחד בדובי ענק בגובה 2 מטרים חומים וחמימים. כזה שאפשר פשוט להשען עליו לחיבוק ענק וחם.היא התרגשה, הסמיקה ולא הפסיקה להיות מובכת מגודלו המוגזם.
ואז הפכתי את הרגע הזה לדיל שבין הורה לילד, מה שנקרא הדרכה, חינוך וכלים ומפה הגיע הטוויסט.
החברות המחשקת עם הדובי הענק
היא בחרה לקרוא לו ריי.
החלטנו שמעכשיו הוא יהיה החבר הכי טוב שלה. הוא תמיד יהיה שם לשמוע אותה חושבת וחולמת.
הוא גם לא היה יוצא מהבית. הוא היה מוגן ובטוח. זה נתן לה שקט איכשהו והתחלתי לראות איך משתפרת לה ההרגשה.
הביטחון העצמי לאט הופיע שוב, היא נפתחה. מבחינתה לא נתתי לה דובי ענק, נתתי לה חבר. הראתי לה שאני מבינה מה היא צריכה. למרות שאמא כאן לשמוע, גם ילד הוא בן אדם קטן ולפעמים לא קל לו לשתף.
ואם החרם הוא זה שפגע בביטחון העצמי של בתי, אז חיזוק הביטחון ותחושת השייכות, הם אלו שהוציאו את החרם מחייה.
זה קרה לאט, כל פעם עוד קצת,
אבל היא לגמרי צלחה את הדרך החוצה.
